ספר על עצמך: היכן נולדת, איפה גדלת והתחנכת, מה הביא אותך להתמחות בתחום של טיפול לשיכוך כאב?
נולדתי באזור נהר דון, שידוע גם כאזור התיישבות של קוזקים. בשלב מאוחר יותר בילדותי עברנו לטשקנט. אלה היו שנות ה-60 ושם ביליתי את ילדותי. אחד הזכרונות הכי חזקים שלי הוא כשהכריחו אותנו לישון בצהריים בגן, אז אבא שלי זייף את תעודת הלידה שלי כדי שאעלה לכיתה א' ולא אצטרך לישון בצהריים. בבית ספר היסודי שבו למדתי הייתה השקעה בלימודי מתמטיקה גבוהה כבר בשלבים מוקדמים. בתיכון למדתי 15-16 שעות כימיה בשבוע. מדע משך אותי, היה לי קל, וככה מבחינתי הוחלט מה אעשה כשאהיה גדול. ההורים שלי ניסו לשכנע אותי ללמוד מינהל עסקים או הנדסה, אבל אני ננעלתי על לימודי רפואה. כל השאר נראה לי נורא משעמם. זה היה סיכון, כי אם לא הייתי מתקבל ללימודי רפואה, הייתי צריך להתגייס לצבא הרוסי, אבל למזלי התקבלתי. סיימתי את בית הספר בגיל 16 ומייד התחלתי ללמוד רפואת ילדים.
במציאות שבה ליהודים הוקצו אולי 1% מהמקומות בבית הספר לרפואה התחרות הייתה קשה ביותר. אחותי גם התחילה ללמוד רפואה מספר שנים לפניי, ואני מניח שזה גם השפיע עליי. מעבר לזה, סבתא שלי הייתה רופאה וגם האחיות של סבתא שלי היו רופאות. אבא שלי מאד רצה להיות רופא ולא הצליח, אז אני מאמין שגם לזה הייתה השפעה על ההחלטה שלי.
כשסיימתי לימודי רפואה כללית ורפואת ילדים, התחלתי התמחות בהרדמה ותת התמחות בכירורגיה, ועבדתי כרופא מרדים וכירורג. במקביל עשיתי PhD בטיפול נמרץ, ואז עליתי ארצה בתחילת שנות ה-90 והתמחיתי בהרדמה. הגיע שלב שהרגשתי שמיציתי את המקצוע. אני משועמם בקלות וצריך ריגושים, ולכן התחלתי לחקור ולבדוק מה מושך אותי.
הבחירה שלי בסופו של דבר ברפואה לשיכוך כאב הייתה תוצאה של תפיסת עולם שלמה שהתגבשה אצלי במשך השנים, כאדם וכרופא. אין אדם בעולם שאין לו איזשהו כאב. במובן מסוים הכאב הוא משהו שמאחד את כל האנושות. משותף לכל בני האדם. זה ריתק אותי.
זהו תחום בלתי מוגבל, שמכיל בתוכו את כל המקצועות שלמדתי והרבה מעבר לזה. לא משנה מה אני אעשה ואיפה אני אהיה, תמיד יהיה שם מישהו שסובל מכאב. כל רופא, לא משנה במה הוא מתמחה, יכול למצוא את עצמו ברפואה לשיכוך כאב.
מי מקור ההשראה שלך?
ההורים שלי היו מקור ההשראה שלי רוב חיי. בעיקר אמא שלי. הם היו אנשים גדולים, אנשי רוח, עם נוכחות מלאת עוצמה. תמיד רציתי להיות דומה להם. אבא שלי היה זהיר ושקול. אמא שלי הייתה חדה מאד. יש בי משניהם.
רפואת כאב היא התמחות חדשה יחסית. מהן פריצות הדרך של התחום?
פריצת הדרך הכי גדולה לדעתי ברפואת הכאב נכון לעכשיו היא כל הטיפולים הנוירומודולטיביים. הצד הפארמקולוגי עוד לא מיצה את עצמו, הצד הפסיכולוגי צריך פריצת דרך אבל אנחנו לא שם, גם לא הרפואה המשלימה, אבל עם הנוירומודולציה אני מאמין שאנחנו ממש על סיפה של מהפכה.
בשנים האחרונות יש גידול חריג בדרישה לרופאי כאב, ועדיין אנחנו מדברים על כ-86 מומחי כאב בארץ. איך לדעתך נראה העתיד של רפואת הכאב?
לדעתי רפואת הכאב תתפצל לתחומים ותהפוך למולטידיסציפלינרית – רפואת כאב שיקומי, פסיכולוגיה, נוירומודולציה, אונקולוגיה וכו'. אין אדם אחד שיכול להתמקצע בכל תחומי רפואת הכאב. עברו הזמנים של רופא אחד להכל. זה יקרה גם ברפואת הכאב. אנחנו כבר רואים את המהלכים שעושים חלק מהרופאים לכיוונים של טיפולים פולשניים, או של טיפול בפסיכולוגיה.
מצד שני, אני מאמין שצריך להיות גוף אחד שמאחד את כל התחומים וכל המטפלים ואני רוצה להיות חלק מגוף כזה.
זה החלום שלי. אני מקווה שזה יקרה בזמני. הטיפול השלם באדם, בצורה מולטידיסציפלינרית, הוליסטית, זה החזון שלי. הייתי רוצה לקחת מטופל וללכת איתו יד ביד, תוך מתן ליווי, תמיכה ומעקב מסודרים לאורך הדרך. אני יכול להגיד לו לאן ללכת אבל אני עוקב אחריו והוא תמיד חוזר אליי.
The post הכר את המומחה, והפעם עם ד"ר סלבה אהרון first appeared on האגודה הישראלית לכאב.