שאלות לד"ר רות גור, הכר את המומחה.
- החיים המקצועיים שלך מלווים בשינויים, החלטות לא שגרתיות והישגים רבים. ספרי לנו על עצמך: היכן גדלת, היכן למדת רפואה ותחומים נוספים, היכן ובמה התמחית ומהו תחום ההתמקצעות שלך בטיפול לשיכוך כאב.
במקור אני קיבוצניקית מבית קשת, הקיבוץ הראשון של הפלמ"ח שנוסד בגליל התחתון טרם קום המדינה. לא מזמן הקיבוץ חגג 75 שנים להווסדו. למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים, מהשנה הראשונה עבדתי בבית החולים בילינסון בתפקידים שונים – בחדר המיון ובמחלקות.
מגיל מאד צעיר רציתי להיות רופאה מנתחת. בגיל 11 בעקבות קריאת ערך באנציקלופדיה אביב (למי שזוכר עדיין מה זה) החלטתי שאני אהיה נוירוכירורגית ומאז לא עזבתי את החלום.
מכאן שכל לימודי כוונו לנוירוכירורגיה. עבדתי והתנדבתי במחלקות נוירוכירורגיות. בשנה הרביעית עשיתי את הקרניוטומיה הראשונה שלי באסף הרופא. בסטאז' עשיתי את הבחירה בנוירוכירורגיה – במחלקה הנוירוכירורגית באוניברסיטת קיו בטוקיו יפן ועבדתי עם פרופ' קווזה על שמו נקרא משולש קווזה בבסיס הגולגולת.
לאחר הסטאז' התחלתי התמחות בנוירוכירורגיה בסורוקה ובהמשך עברתי לבילינסון, שם עשיתי את מחלקת האם וסיימתי התמחות.
כוונתי הבסיסית היתה להתמחות בניתוחים ווסקולריים במוח , אולם בעת שהתחלתי התמחות התפתח תחום חדש ברפואה, התחום האנדו ווסקולרי, והשטיח שהיה פרוש לרגלי נשמט. בתום ההתמחות לא היה לי ברור לאן אני ממשיכה ולקחתי פסק זמן לחשוב.
לכאב נחשפתי במסגרת ההתמחות, שכן אחד מהנושאים החביבים על מנהל המחלקה שלי היה ניתוחי MVD וטיפול בנאורלגיה טריגמינלית. בזמן התמחותי נפתחה מרפאת כאב בבילינסון ובעוד מנהל המחלקה שלי לימד את ד"ר לקר כיצד לבצע טיפול בגלי רדיו לנאורלגיה טריגמינלית הוא לימד גם אותי. וכך נחשפתי לנושא, אולם טרם ידעתי שאמשיך לעסוק בכך.
במקביל לסוף ההתמחות למדתי משפטים במכללה האקדמית באונו, והתפנתה משרה בשיבא במרפאת כאב – ופנו אלי. התחלתי לעבוד במרפאה – והתאהבתי. ראיתי פוטנציאל חיבור שלא נעשה עדיין בין הנוירוכירורגיה לכאב. זה היה תחום שזה עתה החל להתפתח, וראיתי משהו חדש שניתן לעצב ולהשתתף בעיצובו וכך נשביתי והמשכתי.
למעשה עיקר העבודה שלי במערך הכאב בשיבא הוא נקודת החיבור בין רפואה לשיכוך כאב, אורטופדיה, והפתרונות שיש לנוירוכירורגיה להציע בתחום. ובכך למעשה אני חשה שאני מצעידה את רפואת הכאב צעד אחד קדימה – לפתרונות מתוכחמים יותר מדוייקים יותר ושלמים יותר.
- באתר של משרד הבריאות נמצאים 127 מומחים לנוירוכירורגיה, מתוכם 7 נשים, שהן 5.5% מכלל הנוירוכירורגים. ישנם 95 מומחים לכאב נכון לעכשיו, מתוכם 32 הם נשים, 34%. איך את מסבירה את אחוז הנשים הנמוך כל כך בנוירוכירורגיה, ומה גרם לך, למרות הסטטיסטיקה, לבחור בתחום הזה? מה הביא אותך לתחום של טיפול לשיכוך כאב?
נוירוכירורגיה היא אחת מההתמחויות הקשות ביותר שיש. אין לי דרך להכריע האם היא הקשה ביותר או שיש לה מתחרים אבל גם אם יש – הם מעטים. זו התמחות של 6 שנים, עם מצוקה רבה מאד במקצוע, עם אבטלה מאד גדולה בסופה, אחוז גבוה מאד של אנשים שלאחר ההתמחות יורדים מהארץ, ואחוז מסיימים של ההתמחות שעומד על פחות ממחצית ממי שהחלו.
העבודה כמעט כולה מבוססת על בתי חולים, מעט מאד רפואה פרטית, ולכן אינה מתגמלת, מה גם שהיא ממשיכה להיות קשה גם לאחר ההתמחות. כיום כמעט כל כונן מוצא את עצמו בחדר הניתוח בלילה.
אני חושבת שכיום סטאז'רים עושים חשבון של הכנסה, חשבון של זמן חופשי בגילאים הקריטיים ושל עומס בשעות העבודה. נוירוכירורגיה נופלת בכל החשבונות הללו.
היא נופלת ביחס לכל ההתמחויות הכירורגיות האחרות שמאפשרות שפע של עבודה פרטית נגישה וזמינה, כמו עיניים, אא"ג, כירורגיה כללית, אורטופדיה שלא לדבר על פלסטיקה, ושפע של עבודה בקופות חולים. אין ביקוש בקופות החולים למקצוע, קשה מאד להכנס להסכמים של רפואה פרטית ובשנים האחרונות ההסכמים הללו אינם משתלמים. לאור זאת, מי שעושה חשבון כלכלי, מוצא שכמות ההשקעה אינה פרופורציונלית לסיכוי להתפרנס בכבוד. מאידך כמות ההשקעה היא פנומנלית וממשיכה להיות כזו גם בשנים של הבכירות.
אני חושבת שזה מה שנעוץ בבסיס של ההפרשים הללו בין מספר הנשים שנכנסת למספר הגברים שבוחרים בתחום. איני יודעת לפרוט בדיוק מה גורם לכך שנשים פחות מגיעות לזה, אבל אני חושבת שאולי הנשים יותר פרקטיות במהותן, ויכול להיות שתקרת הזכוכית מהווה גם גורם, כיוון שהמאמץ שנדרש מאישה לא פעם עולה על המאמץ שנדרש מגבר. עליה כל הזמן להוכיח שהיא טובה יותר כדי רק להשאר ולשרוד, וכאשר זה התגמול – כנראה שצריך להיות אדם חדור בהמון המון מוטיבציה כדי ללכת לזה ולהמשיך.
אני לא יודעת מה גורם לנשים להרתע יותר מלגברים. אני יודעת שאותי זה לא הרתיע, ובמחצית השניה של ההתמחות שלי היינו 3 מתמחות מתוך 5 מתמחים בבילינסון. עם זאת, אחת מאיתנו ירדה מהארץ ומנהלת מחלקה לנוירוכירורגיית ילדים במדינת ניו יורק, שניה עברה לניהול בתי חולים, ואני בעצם היחידה שממשיכה לעסוק בנוירוכירורגיה אבל בהיבט יותר ספציפי של טיפול בכאב.
- איך את רואה את עתיד הטיפול לשיכוך הכאב בעידן הבינה המלאכותית והביג דאטה? האם את סבורה שההתפתחויות הטכנולוגיות והביוטכנולוגיות יביאו לשיפור ביכולת שלנו לתת טיפול טוב יותר למי שסובל מכאב?
אני חוששת שהמקצוע מעט תקוע. למעט התרופות החדשות למיגרנות אנטי CGRP – אין שום דבר חדש. אני עוקבת שנים אחרי מחקר בתחום ואין שום הבנות חדשות לגבי ה Pain matrix. כעת נראה לי שכל המחקר מתמקד בקנביס. אני מקווה שהטכנולוגיות החדשות של TMS ו fMRI יעזרו לחדש את המחקר הבסיסי על מנגנוני העברת הכאב והמסילות והטרנסמיטרים כדי שניתן יהיה להתקדם. מעבר לכך אני מצפה שבתחום הנוירוכירורגיה, עם התפתחויות ה DBS, ברגע שיתקדם המחקר על כאב, נוכל אולי להתערב בצורה יותר ממוקדת ברמת מערכת העצבים המרכזית ולהפיג את הכאב עם פחות תופעות לוואי.
- מיהם האנשים שהשפיעו עליך לאורך הקריירה שלך?
האדם שהשפיע עלי הכי הרבה בקריירה היתה ד"ר יואנה שיפר. מנהלת השירות הנוירוכירורגי באסף הרופא, האישה הראשונה שסיימה התמחות בנוירוכירורגיה כאן, והיתה סגנית מנהלת המחלקה באיכילוב. היא היתה מנטורית ואמא שניה שלי ולמדתי ממנה המון – לא רק בתחום הנוירוכירורגיה אלא בכלל בחיים. אני חושבת שדברים שהיא אמרה לי זרעו את זרע הפתיחות שהביאה אותי בסוף לתחום העיסוק בכאב מהפן הפולשני והנוירוכירורגי.
- לסיום, מהם החלומות שלך? מה היית רוצה לעשות "כשתהיי גדולה"? מהן שאיפותיך לעתיד?
לסיכום – זה יישמע לכם מצחיק אבל כשאהיה גדולה אהיה בפנסיה, כמות התכניות שיש לי לזמן הזה מרקיעה שחקים. הכי הכי אני רוצה לטייל שנה שלמה מסביב לעולם. החיים בסביבה של כאב, מחלות, מוות וכן הלאה גורמים לך להרגיש שהזמן קצר ושאול ואף פעם אי אפשר לדעת האם תוכל ומה תוכל לעשות כשתהיה גדול… אז אם יש מסר אחד שאני יכולה להעביר הוא שחשוב לחיות טוב. נצלו את הזמן ותחיו טוב. תהנו. לקח שאני למדתי בנוירוכירורגיה.